הדרך מעין הוד לעין חוד

חומרים נוספים:

העורב

מספר מפעיל העורב

דובר

גרסאות מלאות בסדר הבא: ערבית, עברית, אנגלית.

האנגלית מושרת

https://he.wikisource.org/wiki/%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%91

כַּחֲצוֹת לֵיל קֹר וָסַעַר, עֵת אֲנִי, שְׁבוּר-הַצַּעַר,

בְּסִפרֵי חָכמָה נִשׁכַּחַת הִסתַּכַּלתִּי נִים-וָעֵר,

בָּא קִשׁקוּשׁ סָתוּם בַּדֶּלֶת, קַל כְּדֶפֶק יָד נֶחשֶׁלֶת –

יָד חוֹשֶׁשֶׁת – יָד שׁוֹאֶלֶת מַחֲסֶה לְדַל אוֹ גֵר.

"זֶה אוֹרֵח" – כֹּה לָחַשׁתִּי – "זֶה אוֹרֵח, זָר אוֹ גֵר –

זֶה אוֹרֵח, לֹא יוֹתֵר".

זְכוּרָנִי: לֵיל-עֲצֶבֶת – סוּפַת-חֹרֶף מְיַבֶּבֶת –

אֵשׁ כִּירַיִם, נֶעֱזֶבֶת, גּוֹסְסָה בְאוֹר חִוֵּר;

לֵיל אֵין-סוֹף, אֵין קֵץ לַחֵבֶל – לֹא הוֹעִילוּ סִפרֵי-הֶבֶל

הַשׁכִּיחֵנִי אֶת הָאֵבֶל – אֶת הַצַּעַר הַבּוֹעֵר –

אֶת לֵנוֹרָה שֶׁנָּמוֹגָה כְּהִמֹּג חֲלוֹם עוֹבֵר –

כַּחֲלוֹם, וְלֹא יוֹתֵר.

וִילוֹנוֹת הוֹמִים בְּרַחַשׁ צָקוּ לַחַשׁ, הָגוּ-נַחַשׁ –

אַרגְּמַן יְרִיעַ מֶשִׁי נָף אֵימָתָה בְהַסתֵּר.

לְהַרגִּיעַ לֵב קוֹדֵחַ, אֶל עַצמִי בְקוֹל בּוֹטֵחַ

שׁוּב אָמַרתִּי: "זֶה אוֹרֵחַ, הֵלֶך-לַילָה מְאַחֵר –

גר אחד תועה בדרך, זר בנשף מאחר –

זֶהוּ, זֶה וְלֹא יוֹתֵר".

נָח לָרוּחַ הַיָּגֵעַ, שָׁב לִבִּי לְהֵרָגֵעַ,

וְקָרָאתִי: "הוֹ יִסלַח-נָא – לֹא יָכֹלתִּי לְבָרֵר

מַה זֶה, יָד קַלָּה דוֹפֶקֶת אוֹ רִצפַּת חֶדרִי שׁוֹרֶקֶת,

כִּי נִרדַּמתִּי לִי בַשֶּׁקֶט תַּרדֵּמָה בֵין נִים וָעֵר" –

וּפָתַחתִּי אֶת הַדֶּלֶת בְּעוֹדֶנִּי מְדַבֵּר:

אֲפֵלָה – וְלֹא יוֹתֵר.

וּבִתהֹם רַבָּה סָקַרתִּי, וְהֶחרַשׁתִּי, וְהִרהַרתִּי –

הִרהוּרִים שֶׁפֹּה בֶן-חֶלֶד מֵעוֹלָם עוֹד לֹא הִרהֵר.

אֲפֵלָה – וְלֹא נָאוֹרָה; דֻמִּיָּה – וְלֹא נֵעוֹרָה;

וּפִתאֹם הַשֵּׁם "לֵנוֹרָה" אֶת שַׁלוַת הַלֵּיל נִקֵּר.

אֶת הַשֵּׁם אֲנִי לָחַשׁתִּי: הֵד בָּאֹפֶל הִתנָעֵר –

הֵד בָּאֹפֶל, לֹא יוֹתֵר.

וְחָזַרתִּי דֹם לָשֶׁבֶת, וּלבָבִי אֻכַּל-לַהֶבֶת –

וּפִתאֹם שָׁנָה הַדֶּפֶק, אַך כָּעֵת מִצַּד אַחֵר.

אָז אָמַרתִּי: "זֶה הָרוּחַ מְנַדנֵד תָּרִיס פָּתוּחַ –

עַל הַקִּיר מַקִּישׁ הַלּוּחַ: סוֹד הַכֶּשֶׁף מִתבָּרֵר.

חַלּוֹנִי אֶפתַּח אַבִּיטָה, וְהַכֶּשֶׁף יִתבָּרֵר –

זֶה הָרוּחַ, לֹא יוֹתֵר".

הֲרִימֹתִי אֶת מִסגֶּרֶת הַחַלּוֹן – וּגְדָל-תִּפאֶרֶת

בָּא עוֹרֵב יָשִׁישׁ כַּנֵּצַח – בָּא גָבֹהַ וְקוֹדֵר,

בָּא יָהִיר כְּלוֹרדּ בּרִיטַנִי, בְּקִדָּה לֹא בֵרְכַנִי,

וְהִמרִיא לוֹ, זְכוּרָנִי, לַתַּבנִית תַּחַת-הַנֵּר –

לַתַּבנִית שֶׁל רֹאשׁ אַתוֹנָה עַל קִירִי בְאוֹר הַנֵּר –

שָׁמָּה נָח – וְלֹא יוֹתֵר.

בָּעֵינַיִם בּוֹ דָבַקתִּי וּמִתּוֹך עָצבִּי שָׂחַקתִּי –

עַל גֵּאוּת פָּנָיו שָׂחַקתִּי וְהִתַּלתִּי בוֹ לֵאמֹר:

"כַּרבָּלתּוֹ מִקצָת נִקרַחַת, אַך לִבּוֹ הוֹא לֵב אַל-פַּחַד,

אַלּוּפִי מֵעֵמֶק שַׁחַת בּוֹ הַלֵּיל שַׁלִּיט יָשֹׂר!

מַה שִּׁמךָ בֵין שָׁרֵי-תֹפֶת, שָׁם, בְּאֹפֶל גַּיא עָכוֹר?"

וַיִּקרָא: "אַל עַד-אֵין-דּוֹר".

כֹּה אָמַר – בָּרוּר שָׁמַעתִּי, וְתָמוֹהַּ לוֹ תָמַהתִּי,

אִם-כִּי טַעַם לֹא הֵבַנתִּי – לֹא יָכֹלתִּי עוֹד לִפתֹּר:

מִי שָׁמַע כִּי בוֹא תָבֹאנָה כַנפֵי-טֶרֶף תּוֹך-מָעוֹנָה?

מִי עַל סֵמֶל רֹאשׁ אַתוֹנָה, כֹּה בַלֵּיל, חָזָה צִפּוֹר –

עוֹף מוּזָר, קוֹדֵר כַּחֹשֶׁך, עַז-מַראֶה, קַדמוֹן, שָׁחוֹר

וְנִקרָא "אַל עַד-אֵין-דּוֹר"?

אַך לֹא זָע, לֹא רֹאשׁ הֵנִיעַ, וְאַחֶרֶת לֹא הִבִּיעַ –

כִּי אוּלַי בַּזֹּאת לִבֵּהוּ נִשׁתַּפַּך עַד הַמָּקוֹר.

נָח קָפוּא עַל הָאַנדּרָטָא – וְלָחַשׁתִּי: "לָמָּה בָאתָ?

כִּי מָחָר מִבֵּית-צָרָתָה עוּף תָּעוּף אֶל אוֹר וּדרוֹר –

כַּתִּקווֹת, כְּאָח וָרֵעַ, נוּס תָּנוּס אֶל אוֹר וּדרוֹר".

הוּא קָרָא "אַל עַד-אֵין-דּוֹר".

נִזדַּעזַתִּי – כִי הַפַּעַם בָּא אִמרֵהוּ אֵמֶר-טַעַם –

וְאָמַרתִּי: "בַּעֲלֶיךָ לִמֶּדךָ בְיוֹם מָצוֹר –

אֵיזֶה דָך נוֹאָש מִסֵּבֶר, מְעֻנֶּה יָגוֹן וָשֵׁבֶר,

שֶׁצָּמָא שַׁלוַת הַקֶּבֶר וּפָרַשׁ מִגִּיל וָאוֹר –

שֶׁחָדַל שִׁירֵי תוֹחֶלֶת, עַד הָיוּ לוֹ לְמִזמוֹר

הַמִּלִּים "אַל עַד-אֵין-דּוֹר".

בָּעֵינַיִם בּוֹ דָבַקתִּי וּמִתּוֹך עָצבִּי שָׂחַקתִּי,

וְכִסֵּא סָגֹל כּוֹנַנתִּי מוּל הַנֵּר וְהַצִּפּוֹר,

וְנִשׁעַנתִּי, נִלאֶה-רוּחַ, לִקטִיפַת כָּרָיו לָנוּחַ,

וְהוֹסַפתִּי דֹם לָשׂוּחַ עִם נַפשִׁי, צָמֵא לִפתֹּר –

מַה נִבָּא לִי הָאוֹרֵחַ הַמּוּזָר וְהַשָּׁחוֹר

בִּקרִיאַת "אַל עַד-אֵין-דּוֹר"?

דֹּם חָקַרתִּי וְהִרהַרתִּי, דֹּם בְּזִיו עֵינָיו סָקַרתִּי;

מֶבָּטוֹ לְעָמקֵי-נֶפֶשׁ חֲדָרַנִי עַד לִבעוֹר.

חֶזיוֹנוֹת לְלֹא הַבִּיעַ... דִּמיוֹנוֹת לְלֹא הַגִּיעַ...

עַל כִּסאִי לְאָט הִרתִּיעַ נֵר הַשֶּׁמֶן גַלֵּי-אוֹר –

הוי, אותה על כר המשי הסגל בגלי-אור

לֹא אֶראֶה – אַל עַד-אֵין-דּוֹר...

הָס! מַה זֶּה? הַקטֹרֶת רֵיחַ? הֵד כַּנפֶי אֶראֵל פּוֹרֵחַ?

רַחֲשָׁן אָזנִי מַרגֶּשֶׁת, אִם עֵינַי סְגֵי-נְהוֹר!

" לֹא נִדַּנִי אֵל עֲדֶנָּה – זֶה צִירוֹ מֵבִיא לִי הֵנָּה

כּוֹס מַרגֹעַ – תֵּן-נָא, תֵּן-נָא, כִּי אֶרוֶה וּבַל אֶזכֹּר –

תֵּן לִמחוֹת זִכרוֹן לֵנוֹרָה – תֵּן לִשׁכּוֹחַ וְלִשׁכֹּר!"

סָח הָעוֹף "אַל עַד-אֵין-דּוֹר".

"עוֹף-כָּנָף אוֹ שָׂר-שֶׁל-מַטָּה, כַנָּבִיא עוֹנֶה לִי אָתָּה!

וִיהִי-מִי שֶׁהֲטִילֶךָּ, אִם סוּפָה אוֹ צָר שָׁחוֹר, –

כִּי-עַל-כֵּן נִדַּחתָּ הֵנָּה – לִנוָתִי שֶׁסָּר מִמֶּנָּה

גִּיל וָאֹשֶׁר, וַיכַסֶּנָּה לֵיל-צַלמָוֶת, – בִּי, אֱמֹר:

הֲיִפרָח צֳרִי הַיֵּשַׁע? הַאֶמצָא אֶת הַר-הַמֹּר?"

וַיִּקרָא: "אַל עַד-אֵין-דּוֹר".

"עוֹף-כָּנָף אוֹ שָׂר-שֶׁל-מַטָּה, מַעֲנֵי נָבִיא נָתַתָּ!

נָא חָנֵּנִי, וְהוֹדַע-נָא לְלִבִּי רְווּי מַמרוֹר,

אִם מִקֶּבֶר אֶעֱבֹרָה אֶל גַּן-עֵדֶן, הַמִּסתּוֹרָה

בּוֹ תוֹפִיעַ לִי לֵנוֹרָה, בַת-אַלמָוֶת, עַלמַת-אוֹר –

אִם אֶראֶנָּה בָרָקִיע מַזהִירָה בְנֵזֶר-אוֹר?"

וַיִּקרָא: "אַל עַד-אֵין-דּוֹר".

"צֵא וָלֵך, שָׂטָן!" רָעַמתִּי בַחֲרוֹן אַפִּי, וָקַמתִּי, –

"שׁוּב לַסַּעַר, שׁוּב לַתֹּפֶת – שָׁם יָאֶה לְךָ מָדוֹר!

אַל תַּשאִיר נוֹצָה שֶׁמֵּתָה – אוֹת לַשֶׁקֶר זוּ נִבֵּאתָ!

אֶל בֵּיתִי פָרַצתָּ פֶתַע וְהֵבֵאתָ בוֹ מָגוֹר –

אַל תַּפרִיע, צֵא, עָזבֶנִי עֲרִירִי בִדמִי וּדרוֹר!"

וַיִּקרָא: "אַל עַד-אֵין-דּוֹר".

וְנִשׁאָר, נִשׁאָר נָטוּעַ – לֹא יָנוּעַ, לֹא יָזוּעַ,

לֹא יָסוּר מֵרֹאשׁ אַתוֹנָה וְלָנֵצַח לֹא יִמּוֹר;

וּמֶבַּט עֵינָיו מַבִּיעַ חֲלוֹמוֹת שָׂטָן מֵרִיעַ,

וְהַנֵּר אוֹתוֹ מַגִּיהַ וּמַרתִּיעַ צֵל שָׁחוֹר;

וְנַפשִׁי לְאוֹר וָחֹפֶש מֵהַכֶּתֶם הַשָּׁחוֹר

לֹא תָקוּם – אַל עַד-אֵין-דּוֹר!

תרגם: זאב ז׳בוטינסקי

ترجمة: غسـان أحمد نامق Translated by: Gassan A. Namiq

في مُنتصفِ ليلةٍ كئيبة، وفي غمرة إنهاكي وضَجَري،

وأثناءَ انكبابي على كتبٍ طريفةٍ غريبةٍ عن المَعارفِ المنسية،

مالَ رأسي، كِدتُ أغفو. فجأة تناهى لسمعي صَوتُ دَق،

كأن أحداً برِفقٍ على بابِ حُجرَتي يطرُق.

قلتُ مُتمتماً: "إنه زائر، على بابِ حُجرتي يَدُق –

هذا فقط، ولا ثان."

آه، بوضوحٍ أذكرُ أننا بشهرِ كانون⁽¹⁾ الكئيب،

وكل جَمرةٍ مُحتضرةٍ تُلقي على الأرضِ رَمادها.

تَوَسّلتُ مَجئَ الصّباح؛ –

لمْ أجِد في كتبي سَلوى لحُزني – حُزني على الفقيدة لينور –

الفتاة النادرة المتألقة التي تُسَمّيها الملائكة لينور –

التي ما لها هُنا ذِكْرٌ ثان.

أذعَرَني حَفيفُ الستائرِ الأرجوانيةِ الناعمِ الحزينِ الغامض

ملأني برُعبٍ غَريبٍ لا عَهْدَ لي به؛

ولتهدئةِ خَفَقان قلبي إنتصَبتُ مُرَدّداً:

"زائرٌ عِندَ بابِ حُجرتي يلتمسُ الدخول –

زائرٌ مُتأخّرٌ عِندَ بابِ حُجرتي يلتمسُ الدخول؛ –

هذا فقط، ولا ثان."

عندَذاكَ استعدتُ قوّتي وزالَ تردّدي،

وقلتُ: "عُذراً سيّدتي أو سيّدي؛

بالحَق كنتُ غافياً، وجئتَ بكل رِفقٍ على بابي تَدُق،

جئتَ بكل رِقّةٍ على بابِ حُجرتي تَطرُق،

لذا بالكادِ سمعتك" – وفَتحتُ البابَ على مِصراعَيه؛ –

ظلامٌ فقط، ولا ثان.

حَملقتُ في عُمْقِ ذلكَ الظلام، وقفتُ طويلاً مُتسائلاً مُتوجّساً مُرتاباً،

تُراودُني أوهامٌ لم تُراود فانٍ قَبلي؛

لكنّ الصمتَ لم يَنقطعْ، والسكونَ لم يتحرّكْ،

وما كانتْ سوى كلمةٌ مَهموسةٌ واحدة، وهي "لينور؟"

هَمستُ الكلمة، وجاءَ رَجْعُ الصّدى "لينور!" –

هذا فقط، ولا ثان.

عُدتُ أدراجي إلى الغرفة، ونفسي كلها تجيش،

وسرعانَ ما سمعتُ ثانيةً دقاً أعلى قليلاً من ذي قبل.

قلتُ لنفسي: "لا شَكّ ثمة شئٌ على شبكية نافذتي:

فلأرى ما الأمرَ هُناك، وأكشِفَ هذا السر –

ليهدأ قلبي هُنيهة وأكشفَ هذا السر؛ –

إنها الريحُ ولا ثان."

فَتحتُ النافذة فَدَخَل، وجَناحاه يُرَفرفان ويَخفقان،

غُرابٌ مَهيبٌ من زَمَنِ الصلاح الغابر؛

وبدون إلقاءِ أدنى تحية؛ وبدون لحظةِ تردّد؛

جَثم، بمثلِ كِبرياءِ سَيّدٍ أو سَيّدة، في أعلى بابِ حُجرتي –

جَثمَ على تِمثالِ بالاس⁽²⁾ في أعلى بابِ حُجرتي –

جَثمَ واستقر، ولا ثان.

عِندَها أحالَ الطائرُ البَهيمُ حُزني إلى تَبَسّم،

بمَظهرهِ الوَقورِ الصارِم.

قلتُ له: "وإن كنتَ مُجَرّداً من عُرفِك، فلستَ جباناً بالتأكيد،

أيّها الغُراب المُفزِعُ المُرَوّعُ الهَرِمُ الشارِدُ من شاطئ الليل –

أخبِرني ما اسمُكَ المُبَجّلُ هناك على شاطئ ليلِ العالمِ السُفلي!"

قالَ الغُراب: "لا ثان."

تَعَجّبْتُ كثيراً من هذا الطائرِ المَقيتِ سَماعه كلامي بوضوحٍ شديد،

رُغْمَ أنّ جَوابَهُ كانَ بلا مَعنى وخارجَ السياق؛

فلا مَناصَ من الإتفاقِ على أنه ما مِن إنسان

قد حَظِي برؤية طائرٍ في أعلى بابِ حُجرته –

طائر أو حيوان على التمثالِ في أعلى بابِ حُجرته،

ويَحمِلُ اسماً هو "لا ثان."

لكنّ الطائرَ الجاثِمَ وحيداً على التمثالِ الجامِدِ ما قالَ سِوى

تِلكَ الكلمة، وكأنّهُ صَبّ روحَهُ في تِلكَ الكلمة.

لا شئ بَعدَها نَطَقْ – ولا ريشة بَعدَها خَفَقْ –

حَتى بالكادِ غَمْغَمْتُ قائلاً: "أصدقاء آخرون قد رَحَلوا –

وفي الغَدِ هو سَيُفارقُني، مِثلَما تَلاشَتْ آمالي."

فقالَ الطائر: "لا ثان."

أجفَلَني انقطاعُ السّكونِ بجَوابِهِ الرصين،

وقُلت: "لا رَيْبَ أنّ ما يَقولُهُ هو كُل ما يَعرِفُه،

تلقّاه من سَيّدٍ تَعيسٍ نَزلَتْ عَليهِ نازلةٌ شديدة

وراحَتْ تتسارَعُ حتى غَدَتْ أغانيهِ تُرَدّدُ لازِمةً واحِدة –

حتى غَدَتْ ألحانُ أمانيهِ الحَزينة تُرَدّدُ تِلكَ اللازِمةَ الكئيبة

وهي ’أبداً، لا ثان‘."

لكنّ الغُرابَ استمرّ في دَفْعِ روحي الحَزينة إلى التبسّم،

وللتَو دَفعتُ مقعداً وثيراً قبالةَ الطائرِ والتمثالِ والباب؛

وبَعدَ استقراري على المِخمَل، ذَهبتُ لأربط

فِكرةً بفكرة، مُتسائلاً عَمّا قَصَدَهُ الطائرُ المَشؤومُ الغابِرُ هذا –

ما قَصَدَهُ الطائرُ المُرَوّعُ المَقيتُ المفزع الكالِحُ المَشؤومُ الغابرُ هذا

إذ نَعَبَ قائلاً: "لا ثان."

فجَلستُ مُستغرقاً بالتخمين، ولكنْ مِن دونِ كلام

مَعَ الطائرِ الذي راحَتْ عيناه المتقدتان تضطرمان في أعماقي؛

حاولتُ فَهْمَ هذا الأمر وغيرَه، ورأسي باسترخاء مُستند

على بِطانةِ المقعدِ المِخملية التي يُغازلها ضَوءُ المِصباح،

لكنّ المقعدَ الذي يُغازلُ بِطانتَه المخمليةَ البنفسجيةَ ضَوءُ المِصباح،

لن تجلسَ عليه، آه، لا ثان!

ثم بَدا لي الهواءُ يَزدادُ كثافة، ويَضوعُ بعِطرٍ من مِبْخَرةٍ خَفيّة

تحمِلُها مَلائكةٌ وَقعُ أقدامِها على البساطِ مَسموع.

صِحتُ: "أيّها الشقيّ، رَبكَ مَنَحَكَ راحة – عبرَ هذه الملائكةِ أرسلَ إليك

راحة – وكأسَ سَلوى⁽³⁾، من ذِكرياتكَ عن لينور:

فاجْرَع واجْرَع كأسَ سَلواكَ هذا وانسَ هذه الفقيدةَ لينور!"

قالَ الغُراب: "لا ثان."

قلتُ: "نَبيٌ أنتَ! بل شِرّير! – ومع هذا نَبيٌ أنتَ، طائراً كنتَ أم شيطان، سيان! –

سَواءٌ أرسلكَ الشيطان أو قَذَفَتْ بِكَ ريحٌ عاصِفةٌ هُنا على الشطآن،

وَحيداً ومِقداماً، على هذه الأرضِ القفرِ المَسحورة –

إلى هذا البيتِ المَسكونِ بالرعب – أصْدِقني القول، أتوسّلُ إليك –

هَلْ ثمّة – هَلْ ثمّة بَلسَمٌ في أرضِ جِلعاد؟⁽⁴⁾ – أخبِرني – أخبِرني، أتوسّل إليك!"

قالَ الغُراب: "لا ثان."

قلتُ: " نَبيٌ أنتَ! بل شِرّير! – ومع هذا نَبيٌ أنتَ، طائراً كنتَ أم شيطان، سيان!

أسألك بِحَقّ السماء التي تُظلّلنا – وبِحَقّ الرب الذي يَعبُدُه كُلٌ مِنّا –

أن تُخبرَ هذه الروحَ المُثقلةَ بالأحزانِ إن كانت، في جَنة عدن البعيدة،

ستُعانقُ فتاةً طاهرةً تُسَمّيها الملائكةُ لينور –

تُعانقُ فتاةً نادرةً مُتألقةً تُسَمّيها الملائكةُ لينور."

قالَ الغُراب: "لا ثان."

وثبتُ صارخاً فيه: "لِتكُنْ تِلكَ الكلمةُ إشارةَ فِراقِنا، أيّها الطائرُ أو الشيطان –

فلتَعُدْ إلى الريحِ العاصِفةِ وإلى شاطئ ليلِ العالمِ السُفلي!

ولا تترُك وراءَكَ أيّةَ ريشةٍ سَوداءَ ذِكرى لتلكَ الأكذوبةِ التي باحَتْ بها روحُك!

لا تُعَكّر عَليّ وِحدَتي! – غادِرِ التمثالَ في أعلى بابي!

إنتزِعْ مِنقارَكَ من قلبي، وابتعِدْ عن بابي!"

قالَ الغُراب: "لا ثان."

وما تَزَحزَحَ الغُرابُ أبداً، وبَقي جائِماً، بَقي جاثِماً

على تِمثالِ بالاس الشاحِبِ في أعلى بابِ غرفتي؛

كانتْ عَيناهُ أشبَهَ ما تكونُ بعَيني شيطانٍ يَحلم،

وضَوءُ المِصباحِ المُتدَفّقِ فَوقَهُ يُلقي ظِلّهُ على الأرض؛

وروحي من ذلكَ الظِلّ العائِمِ على الأرض

لن تَخرُج – أبداً لا ثان!

هوامش المترجم

(1) كانون الثاني.

(2) إلهة الحكمة عند الإغريق.

(3) إشارة إلى العقار المذكور في أوديسة هوميروس والذي يُحدث النسيان.

(4) "سفر إرميا" (22:8) في العهد القديم من الكتاب المقدس.

The Raven [5]

Once upon a midnight dreary, while I pondered, weak and weary,

Over many a quaint and curious volume of forgotten lore—

While I nodded, nearly napping, suddenly there came a tapping,

As of some one gently rapping, rapping at my chamber door.

"'Tis some visiter," I muttered, "tapping at my chamber door—

Only this and nothing more."

[hide]

Ah, distinctly I remember it was in the bleak December;

And each separate dying ember wrought its ghost upon the floor.

Eagerly I wished the morrow;—vainly I had sought to borrow

From my books surcease of sorrow—sorrow for the lost Lenore—

For the rare and radiant maiden whom the angels name Lenore—

Nameless here for evermore.

And the silken, sad, uncertain rustling of each purple curtain

Thrilled me—filled me with fantastic terrors never felt before;

So that now, to still the beating of my heart, I stood repeating

"'Tis some visiter entreating entrance at my chamber door—

Some late visiter entreating entrance at my chamber door;—

This it is and nothing more."

Presently my soul grew stronger; hesitating then no longer,

"Sir," said I, "or Madam, truly your forgiveness I implore;

But the fact is I was napping, and so gently you came rapping,

And so faintly you came tapping, tapping at my chamber door,

That I scarce was sure I heard you"—here I opened wide the door;—

Darkness there and nothing more.

Deep into that darkness peering, long I stood there wondering, fearing,

Doubting, dreaming dreams no mortal ever dared to dream before;

But the silence was unbroken, and the stillness gave no token,

And the only word there spoken was the whispered word, "Lenore?"

This I whispered, and an echo murmured back the word, "Lenore!"—

Merely this and nothing more.

Back into the chamber turning, all my soul within me burning,

Soon again I heard a tapping somewhat louder than before.

"Surely," said I, "surely that is something at my window lattice;

Let me see, then, what thereat is, and this mystery explore—

Let my heart be still a moment and this mystery explore;—

'Tis the wind and nothing more!"

Open here I flung the shutter, when, with many a flirt and flutter,

In there stepped a stately Raven of the saintly days of yore;

Not the least obeisance made he; not a minute stopped or stayed he;

But, with mien of lord or lady, perched above my chamber door—

Perched upon a bust of Pallas just above my chamber door—

Perched, and sat, and nothing more.

Then this ebony bird beguiling my sad fancy into smiling,

By the grave and stern decorum of the countenance it wore,

"Though thy crest be shorn and shaven, thou," I said, "art sure no craven,

Ghastly grim and ancient Raven wandering from the Nightly shore—

Tell me what thy lordly name is on the Night's Plutonian shore!"

Quoth the Raven "Nevermore."

Much I marvelled this ungainly fowl to hear discourse so plainly,

Though its answer little meaning—little relevancy bore;

For we cannot help agreeing that no living human being

Ever yet was blessed with seeing bird above his chamber door—

Bird or beast upon the sculptured bust above his chamber door,

With such name as "Nevermore."

But the Raven, sitting lonely on the placid bust, spoke only

That one word, as if his soul in that one word he did outpour.

Nothing farther then he uttered—not a feather then he fluttered—

Till I scarcely more than muttered "Other friends have flown before—

On the morrow he will leave me, as my Hopes have flown before."

Then the bird said "Nevermore."

Startled at the stillness broken by reply so aptly spoken,

"Doubtless," said I, "what it utters is its only stock and store

Caught from some unhappy master whom unmerciful Disaster

Followed fast and followed faster till his songs one burden bore—

Till the dirges of his Hope that melancholy burden bore

Of 'Never—nevermore'."

But the Raven still beguiling my sad fancy into smiling,

Straight I wheeled a cushioned seat in front of bird, and bust and door;

Then, upon the velvet sinking, I betook myself to linking

Fancy unto fancy, thinking what this ominous bird of yore—

What this grim, ungainly, ghastly, gaunt, and ominous bird of yore

Meant in croaking "Nevermore."

This I sat engaged in guessing, but no syllable expressing

To the fowl whose fiery eyes now burned into my bosom's core;

This and more I sat divining, with my head at ease reclining

On the cushion's velvet lining that the lamp-light gloated o'er,

But whose velvet-violet lining with the lamp-light gloating o'er,

She shall press, ah, nevermore!

Then, methought, the air grew denser, perfumed from an unseen censer

Swung by seraphim whose foot-falls tinkled on the tufted floor.

"Wretch," I cried, "thy God hath lent thee—by these angels he hath sent thee

Respite—respite and nepenthe, from thy memories of Lenore;

Quaff, oh quaff this kind nepenthe and forget this lost Lenore!"

Quoth the Raven "Nevermore."

"Prophet!" said I, "thing of evil!—prophet still, if bird or devil!—

Whether Tempter sent, or whether tempest tossed thee here ashore,

Desolate yet all undaunted, on this desert land enchanted—

On this home by Horror haunted—tell me truly, I implore—

Is there—is there balm in Gilead?—tell me—tell me, I implore!"

Quoth the Raven "Nevermore."

"Prophet!" said I, "thing of evil!—prophet still, if bird or devil!

By that Heaven that bends above us—by that God we both adore—

Tell this soul with sorrow laden if, within the distant Aidenn,

It shall clasp a sainted maiden whom the angels name Lenore—

Clasp a rare and radiant maiden whom the angels name Lenore."

Quoth the Raven "Nevermore."

"Be that word our sign of parting, bird or fiend!" I shrieked, upstarting—

"Get thee back into the tempest and the Night's Plutonian shore!

Leave no black plume as a token of that lie thy soul hath spoken!

Leave my loneliness unbroken!—quit the bust above my door!

Take thy beak from out my heart, and take thy form from off my door!"

Quoth the Raven "Nevermore."

And the Raven, never flitting, still is sitting, still is sitting

On the pallid bust of Pallas just above my chamber door;

And his eyes have all the seeming of a demon's that is dreaming,

And the lamp-light o'er him streaming throws his shadow on the floor;

And my soul from out that shadow that lies floating on the floor

Shall be lifted—nevermore!

—Edgar Allan Poe

אין עוד

מופע דוקו-תיאטרלי המתחקה אחר כמה נקודות במערכת היחסים בין כפר האמנים עין הוד לכפר הלא מוכר הסמוך עין ח׳וד. המופע יסתמך על עדויות תושבים משני הכפרים, על חומר משפטי וארכיון המועצה האזורית.

מספר משתתפים: 2

אביזרים נוספים: בובה, מקרן, סאונד ותאורה

המופע ״אין עוד״ יתחקה אחר סיפור האבסורד של הכפר עין ח׳וד׳ שנעקר אחרי אלף שנים ב1948 כשכנופיות ערביות השתלטו על הכפר השלו והכוחות העבריים הפציצוהו מהים. מעל אלף תושביו נפוצו לכל עבר והשלש מאות שנותרו התיישבו כמה מאות מטרים מבתיהם ולמעשה הקימו כפר לא-מוכר – ישראלים לכל דבר החיים במקום מנותק מחשמל ומים, ללא דרך סלולה, עם ביוב מאולתר וגנרטור שעתיים ביום עד 2017.

אחרי שמושיבים שם מהגרים יהודים צפון אפריקאים, ללא כל תשתיות, הם עוזבים ובשנות החמישים קבוצת אמנים יהודים משקמת את עין חוד ההיסטורית ומעניקה לה את השם עין הוד, וזוכה בכל החיבורים לתשתיות המדינה, כפי שהעיתונות מציגה כניצחון גבורת אנשי הרוח מול פקידות מפא״י.

המופע יתמקד בכמה סיפורים ספציפיים שתועדו בעיתונות ובבתי המשפט, הדרך שנסללה אל עין חוד (שחלקה הסלול מופיע בסרטון המצורף), השלט לעין חוד שהתווסף בתחתית העמוד, החיבור לחשמל של בית אחד עין חוד.

כמו כן, את המופע ילווה קטע מתוך שיר של המשורר האמריקאי אדגר אלן פו, ״העורב״. השיר מבטא את חששו של דייר בבית מתושביו הקודמים שרודפים את לילותיו. השיר יבוצע בשפת המקור, בתרגום לעברית ולערבית ספרותית.

השפה האמנותית של רובד זה תתבסס על תאורה, בובת ספוג (צילום מצורף), ומוסיקה חיה.

בני משפחת אבו אל היג׳א, המשפחה שבני כפר עין חוד משתייכים אליה, והמסעדה בבעלותם בעין חוד שמחים לשתף פעולה עם המופע, במידע, ראיונות מצולמים, וגישה לטקסטים מתיקים משפטיים שנפתחו במרוצת הדורות.

https://palestineremembered.com/

https://palestineremembered.com/Haifa/Ayn-Hawd/index.html

Village Before Nakba

The village lay at the foot of a prominent hill in the middle of the western slopes of Mount Carmel, overlooking the coastal plain and the Mediterranean. It was linked to the coastal highway by a secondary road that was approximately 1 km long. The villagers believed that Ayn Hawd was established by Abu al-Hayja', a major commander under Salah aI-Din (Saladin), who died after the battle of Hittin in 1187. In 1596, Ayn Hawd was a village in the nahiya of Shafa (liwa' of Lajjun) with a population of forty-four. It paid taxes on a number of crops, including wheat and barley, as well as on other types of property, such as goats and beehives. In the late nineteenth century, Ayn Hawd was a small village situated at the end of a spur; it was inhabited by fifty people who cultivated 3 faddans (1 faddan = 100-250 dunums).

The village had a rectangular outline, with its houses spread in an east-to-west direction. In the center of the village the predominantly stone houses were clustered closely together; houses built further away from the village center were spaced further apart. As the village expanded it divided into eastern and western quarters (haras). There were a number of springs in the vicinity and also some within the village itself. Ayn Hawd also had a coffee shop and a diwan which served as a meeting place, especially in winter when the requirements of agricultural labor were at a minimum.

The residents of Ayn Hawd were Muslims and maintained a mosque in the center of the village. They also had an elementary school for boys that was founded in 1888, during the Ottoman period. They earned their living from livestock breeding and agriculture, which was based on grain and olives. Olive trees covered 845 dunums of the village lands in 1943; some of the olives harvested were processed in a manual olive press. The village was known in the region for its carob, which had a distinctive flavor and aroma and was used to make molasses. The carob trees covered a large area. Eucalyptus and pine trees were also planted on the land.

The villagers sold their produce, which included wheat, carob, and sesame, in Haifa and Acre. They also sold building stones, produced in three quarries, and whitewash. In 1944/45 a total of 4,223 dunums was allocated to cereals and 1,503 dunums were irrigated or used for orchards. The khirba of Hajla, to the southeast, contained the foundations of buildings, dressed stones, and rock-hewn cisterns.

Village Occupation and Ethnic Cleaning

A force of 150 Jews struck at Ayn Hawd and the neighboring village of Ayn Ghazal in an attack on the evening of 11 April 1948, according to the Palestinian newspaper Filastin. The attack was repulsed, as was a more serious one the following month. The villagers of Ayn Hawd remained in their village after the fall of Haifa in late April. Ayn Hawd was stormed by Israeli forces in late May 1948 after Arab snipers had allegedly halted traffic on the Tel Aviv-Haifa road. An unnamed informant told a reporter from the Associated Press that Ayn Hawd and Ayn Ghazal had been broken into on 20 May. The residents of Ayn Hawd apparently stayed put after that attack.

Ayn Hawd was probably one of a number of villages south of Haifa (including al-Tira, Kafr Lam, and al-Sarafand) that were occupied in a limited operation launched during the 'Ten Days' (the period between the two truces.) If so, it fell to Israeli forces around 15 July 1948 in an operation that was distinguished by the participation of Israeli naval forces. These assisted the land-based attackers by providing covering fire and by bombarding the villages, according to the History of the War of Independence. The inhabitants may have suffered the same fate as those of nearby al-Tira, who were expelled southwards or sent to POW camps, according to Israeli historian Benny Morris.

Zionists Colonies on Village Lands

The settlement of Nir Etziyon was established on village land in 1949. Later, in 1954, the settlement of En Hod was established on the village site itself.

Village Today

The village was not destroyed; it has been an artists' colony since 1954, and is designated as a tourist site. The village mosque has been turned into a restaurant/bar, the 'Bonanza'. The lands around the site are cultivated and surrounding forests are used as parks. Those few villagers who did not leave the country as refugees stayed nearby and built a new village, also called Ayn Hawd, which was not legally recognized by the Israeli government and hence was denied all municipal services (including water, electricity, and roads). In the 1970s the Israeli government erected a fence around this new village in order to prevent it from expanding, and in 1986 it threatened to demolish three of its houses. The 130 inhabitants of the new Ayn Hawd have built a new mosque to replace the old one. Muhammad Abu al-Hayja, the son of a leader of the old village, represents the new village in its struggle to win municipal status.

Source

Dr. Walid al-Khalidi, 1992: All That Remains.

היסטוריה של עין חוד

הכפר שכן למרגלות גבעה במרכז המורדות המערביים של הכרמל, 14.5 ק"מ מדרום לחיפה, וצפה למישור-החוף ולים התיכון. תושבי הכפר האמינו שהוא נוסד בידי אבו אל-הַיגַ'א', מפקד בצבא סֿלאח אל-דין שמת אחרי קרב חיטין ב-1187. ב-1596 וכן בסוף המאה ה-19 חיו בכפר כ-50 תושבים. ב-1931 התגוררו בו 459 תושבים ב-81 בתים, ובשנת 1944-45 חיו בו 650 תושבים מוסלמים. אדמות-הכפר השתרעו באותה עת על 12,605 דונם. לכפר היתה צורה מלבנית ובמרכזו עמדו מסגד ובתי-אבן צפופים; בשולי הכפר נבנו בתים במרווחים גדולים יותר זה מזה. כשהכפר התרחב, נוצרו בו שתי שכונות, מזרחית ומערבית. היו בכפר בית-קפה ודיוואן ששימש כמקום מפגש, בית-ספר יסודי לבנים שנוסד ב-1888 ומספר מעיינות בתוך הכפר ובסביבתו. תושבי הכפר התקיימו מגידול בעלי-חיים ומחקלאות שהתבססה על דגנים וזיתים, שחלקם עובדו בבתי-בד ידניים. עצי אקליפטוס ואורן ניטעו על אדמת הכפר, ועצי-חרוב כיסו שטח גדול ממנה. הכפר נודע באזור בחרוביו בעלי הטעם והניחוח הייחודיים, ששימשו להכנת דיבשה. התושבים מכרו את תוצרתם, כולל חיטה, חרובים ושומשום, בחיפה ועכו. הם מכרו גם סיד ואבני בנייה שנחצבו בשלוש מחצבות.

לפי העיתון הפלסטיני 'פִלַסטין' תקף כוח של 150 יהודים את עין חודֿ ואת הכפר השכן עין ע'זאל בערב ה-11 באפריל 1948. ההתקפה נהדפה, וכך גם זו שבאה אחריה בחודש הבא. תושבי הכפר נותרו בכפרם אחרי כיבוש חיפה בסוף אפריל. כוחות ישראלים פשטו על הכפר ב-20 במאי 1948 אחרי שנטען שצלפים ערבים עצרו את התנועה בכביש תל-אביב -- חיפה. תושבי הכפר כנראה נשארו בו אחרי ההתקפה. עין חודֿ הוא ככל הנראה אחד מהכפרים מדרום לחיפה שנכבשו במבצע שנערך בעשרת הימים שבין שתי ההפוגות של המלחמה. אם כך, הוא נפל לידי כוחות ישראלים ב-15 ביולי 1948 במבצע שיחודו בהשתתפות כוחות ימיים, שסייעו לכוחות התוקפים הקרקעיים באמצעות ירי והפגזות על הכפרים, לפי 'תולדות מלחמת הקוממיות'. יתכן שהתושבים סבלו מגורל דומה לזה של תושבי אל-טירה הסמוך, שגורשו דרומה או נשלחו למחנות שבויי מלחמה, לפי ההיסטוריון הישראלי בני מוריס. (זוכרות)

ניר עציון הוקם ב-1949 על אדמות-הכפר. ב-1954 הוקם הישוב עין הוד על אתר-הכפר עצמו. הכפר לא נהרס, אלא הפך לכפר אמנים ואתר תיירות. מסגד הכפר הפך למסעדה ובר. האדמות שסביב הכפר מעובדות והחורשות הסמוכות משמשות כפארקים. תושבי הכפר המעטים שלא עזבו את הארץ כפליטים נשארו בסמוך ובנו כפר חדש שנקרא אף הוא עין חודֿ, אשר לא הוכר באופן חוקי בידי ישראל ולכן לא זכה לשירותים כמו מים, חשמל וכבישים. בסוף שנות ה-1970 הקימה ישראל גדר סביב הכפר החדש במטרה למנוע את התפשטותו; ב-1986 איימה להרוס שלושה מבתיו. 130 תושבי עין חודֿ בנו מסגד חדש.

מקור:

Walid Khalidi, All that Remains, 1990, 149-151

מידע ממקורות נוספים:

על-פי PalestineRemembered.com נמנו לוחמי הכפר על מיליצייה מקומית, מתנדבים של צבא השיחרור הערבי, ותמיכה מסויימת מהצבא העיראקי בטולכרם (http://www.palestineremembered.com/Haifa/Ayn-Hawd/index.html).
לפי הערכתו של סלמאן אבו סִתָּה, חוקר בנושאי הפליטים הפלסטינים, חיו בכפר 754 תושבים ב-1948 (Salman Abu Sitta, The Palestinian Nakba 1948, 2000, 46).
ב-1949 נעשה ניסיון כושל ליישב את הכפר במהגרים יהודים; מאוחר יותר, יועד הכפר להריסה. ב-1953 פעל האמן הישראלי מרסל ינקו נגד הרס הכפר ולמען הקמת כפר אמנים בו, וכך נולד עין הוד. הכפר החדש עין חודֿ שהקימו הפליטים הוכר על-ידי מדינת ישראל רק ב-1992, ורק בסוף יולי 2007 הוא חובר לחשמל. נכון ל-2008, טרם התקבלה עבורו תכנית תכנון.

רקע היסטורי

לאחר כיבוש עין חוד ב1948, תושביו המקוריים העתיקו את מושבם לאדמותיהם הסמוכות והקימו כפר חדש.

תושבי עין חוד הם בני חמולת אבו אל-היג'א. חלק מתושבי הכפר המקוריים (משפחת אבו חלמי) שבו לכפר בשוך הקרבות, אך לא הורשו להישאר בו ועל כן הקימו בקרבת מקום כפר חדש, שלא הוכר על ידי השלטונות והיה לכפר בלתי חוקי.

בשנת 2005 לאחר מאבק ארוך, הוכר הכפר רשמית כיישוב.

ביולי 2007 חובר לראשונה הכפר למערכת החשמל בישראל

שנה וחצי לאחר מכן נסללו הכבישים הראשונים ביישוב שחיברו אותו לצירי התחבורה באזור

"עין חוד מיוחדת משום שזה אחד המקומות הבודדים שבהם התושבים המקוריים נותרו על אדמתם, אך מחוץ לבתיהם", מסביר ד"ר כבהא. "באנו לכאן כי זה מקרה מיוחד במינו של כפר פלשתיני שתושביו נאחזו באדמותיהם, גם אם לא בבתיהם, למרות כל הקשיים". האמת היא, שרוב תושבי עין חוד לא נשארו במקומם. חלק נמצאים בפוריידיס, חלק במחנות פליטים ליד ג'נין. קרובי משפחה נמצאים גם בירדן, ופליטים הגיעו אפילו לעיראק. אלה האחרונים ברחו עם הצבא העיראקי שהיה מוצב באזור ב-1948. הממשל העיראקי טיפח אותם. הם קיבלו אזרחות עיראקית ובתים ברחוב חיפה המפורסם בבגדד. האידיליה תמה כשהודח סדאם חוסיין מכיסאו. מאז הם חשופים להתעללויות קשות מצדם של השיעים.

. https://www.haaretz.co.il/misc/2008-04-03/ty-article/0000017f-db9f-db5a-a57f-dbff0fb00000

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3660383,00.html

https://www.haaretz.co.il/misc/2007-07-31/ty-article/0000017f-db76-d3a5-af7f-fbfef3d20000

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3995288,00.html

Tip

Tip

אין עוד

מקור:

מידע ממקורות נוספים:

רקע היסטורי